פתיחת תערוכה – מיצב אמנותי מאת נתן כספי
המיצב בית משותף נולד מתוך השאלה הפשוטה אך המהותית: האם אפשר לראות את המשותף לפני שמחפשים את המפריד? האם כשאנחנו מביטים לתוך חלון פתוח, אנחנו מחפשים סימנים שמבדילים או רגעים שמאחדים.
המיצב הוא מודל של חזית בניין שנבנה ע"י ברק ציפורי, נגר-אמן, המורכב מאלמנטים מקומיים, יהודים וערבים, שיחד יוצרים בית משותף. הבניין משלב עיצוב ישראלי רב תרבותי, קשתות ועיטורים לצד אבן חשופה, ממש כמו הרחובות שבהם אנו חיים.
יש בבניין 42 חלונות, בכל חלון צילום של דירה: 21 דירות של ערבים, 21 דירות של יהודים, שלכאורה מתגוררים בו יחד. בקומת הקרקע יש שתי חנויות ספרים, ערבית ויהודית.
במקום עוד סיסמה פוליטית, אני בונה בניין עם חלונות, עיניים שמביטות החוצה ובתקווה גם פנימה. מבט מבחוץ על פנים שלא תמיד נראה, על מרחבים פרטיים שהופכים לתמונה קולקטיבית של חיים ביחד.
פתיחת תערוכה: 30.6 בשעה 18:00
התערוכה תוצג לכל אורך חודש יולי
צילומי הדירות והחנויות: נתן כספי
בניית מודל הבניין: ברק ציפורי
הדפסת הצילומים: אופק צילומי אויר
תרגום הטקסטים לערבית: נאדר אבו תאמר
תומכים:
מר יואל קרסו
מר אליאס טאנוס
תודות:
פרופ' פייסל עזאיזה
פרופ' יוסי יונה
ד"ר אלון ליאל
עו"ד חנאן אלסאנע
תודה לכל בעלי הדירות והחנויות שאפשרו לי לצלם בבתיהם וליצור את המיצב בית משותף.
תודה מיוחדת למר יגאל עזרתי, מנכ"ל תיאטרון יפו, על סיועו הרב בשלבי הפקת בית משותף ועל הצגתו בתיאטרון יפו.
נתן כספי, צלם-אמן. הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות. מתמחה בצילום פורטרטים, בעיקר של אנשים מבוגרים. זכה במקום שני בתערוכת הצילום עדות מקומית בשנת 2019 בקטגוריה תרבות ואורבניזם על סדרת הפורטרטים רותי.
פרסם 2 ספרי צילום: שבעים, שמונים, תשעים בשנת 2022. מהמקום שבו אני עומד: פורטרטים בשנת 2023.
בעברו: מפיק ובמאי טלוויזיה וקולנוע. בשנים 1990-2002: מנהל המחלקה הדוקומנטרית בערוץ 1 (ז"ל). הפיק עשרות רבות של סרטים וסדרות תעודה בארץ ובעולם, רבים מהם זוכי פרסים.
שני מחדלים בולטים וקשים במיוחד אירעו בישראל בשנות קיומה: הראשון, הפתעת מלחמת יום הכיפורים, בתאריך 6 באוקטובר 1973. השני, הפתעת התקיפה של חמאס בעוטף עזה בתאריך 7 באוקטובר 2023.
אירועים אלה תרמו ואף הוסיפו לניתוק ולחוסר האמון השורר ממילא בין היהודים לבין הערבים אזרחי מדינת ישראל, שלא לדבר על חיים ביחד, על חיים משותפים של יהודים וערבים.
אני צלם. שנים שאני מצלם פנים – פנים של אנשים, פנים של מקום, פנים של זמן.
ב-7 באוקטובר התמונה נשברה לי בפנים. משהו גדול השתנה, לא רק במדינה אלא גם בי. כשניסיתי לאחות את השבר – לא במילים אלא בעדשת המצלמה – הבנתי שהאובדן הכואב ביותר הוא הרחקת האפשרות לחיים משותפים. ושאלתי את עצמי: מה אני, כאמן, יכול לעשות כדי לנסות ולבנות משהו שיאפשר ראיה אחרת, שכן לפי השקפתי ואמונתי, חיים משותפים הם מחוייבי המציאות במדינה שגרים בה שני לאומים.
כך נולד המיצב בית משותף, מתוך השאלה הפשוטה אך המהותית: האם אפשר לראות את המשותף לפני שמחפשים את המפריד? האם כשאנחנו מביטים לתוך חלון פתוח, אנחנו מחפשים סימנים שמבדילים או רגעים שמאחדים.
ברק ציפורי, נגר ואמן, בנה עבורי מודל של בניין המורכב מאלמנטים מקומיים, יהודים וערבים, שיחד יוצרים בית משותף. הבניין, שנבנה בעבודת יד עדינה של ברק ציפורי, משלב עיצוב ישראלי רב תרבותי, קשתות ועיטורים לצד אבן חשופה, ממש כמו הרחובות שבהם אנו חיים.
יש בבניין 42 דירות, 21 דירות של ערבים, 21 דירות של יהודים, שלכאורה מתגוררים בו יחד. בקומת הקרקע יש שתי חנויות ספרים, ערבית ויהודית. המספר אינו מקרי: שתי החנויות מסמלות את שני המחדלים (6 באוקטובר ו-7 באוקטובר). כשמספרים אלה מוכפלים זה בזה, מתקבל מספר הדירות בבית המשותף: 42.
במקום עוד סיסמה פוליטית, אני בונה בניין עם חלונות, עיניים שמביטות החוצה ובתקווה גם פנימה. מבט מבחוץ על פנים שלא תמיד נראה, על מרחבים פרטיים שהופכים לתמונה קולקטיבית.
לא תמצאו בבית זה תוויות. לא ציינתי באילו מהדירות גרים ערבים ובאילו יהודים, וכפי שניתן לראות, לא תמיד ההבחנה ברורה. הצופה יוכל להתבונן ולתהות האם ניתן לזהות, האם יש הבדלים בולטים, האם, בעצם, זה משנה.
מטרת המיצב אינה רק אסתטית – אלא אתית, להאיר אפשרות של חיים משותפים. לומר בקול אמנותי: אפשר גם אחרת, אפשר לשכון ביחד. לא רק בבניין אלא גם במדינה. ההשפעה התרבותית ההדדית בין שני הלאומים הולכת וגדלה, שתי התרבויות הולכות וקרבות זו לזו. למרות החשש, למרות הפצע, למרות ההיסטוריה, יש עוד תקווה. בית משותף מבקש להזמין את הצופה פנימה, אל תוך החלון, אל תוך הלב.
ונראה שאכן אפשר לראות כבר ניצני שינוי: בשנת 1984 (עבדתי אז בערוץ 1 ז"ל), עשיתי כתבה על סיפורה של אישה ערביה מנצרת ששכרה דירה בנצרת עילית. הדיירים בבניין הקימו מעין חומה אנושית שחסמה בפניה את הכניסה לבניין. רק בעזרת המשטרה הצליחה האישה להיכנס לדירה ששכרה (הכתבה תוקרן לצד המיצב). נוף הגליל (לשעבר נצרת עילית) היא היום עיר מעורבת. חלק גדול משכבת האוכלוסיה המשכילה שגרה בה הם ערבים, תושבי נצרת לשעבר, שחיים בדו קיום עם תושביה היהודים של העיר.
אחת הדירות שצילמתי למיצב זה ונשקפת מחלון הבניין היא דירה שנבנתה ועוצבה ע"י יהודים. כשהם עזבו את הדירה, היא נקנתה ע"י ערבים שגרים בה היום, בלא שנעשה על ידם שינוי משמעותי בעיצובה.
בית משותף הוא לא פתרון – הוא שאלה פתוחה.
הוא לא מבקש לשנות את המציאות, אלא לשקף אותה באור אחר.
הוא תזכורת שדלתות יכולות להיפתח.
הוא הוכחה שהקרוב לפעמים קרוב יותר משנדמה.
פתיחת תערוכה – מיצב אמנותי מאת נתן כספי
המיצב בית משותף נולד מתוך השאלה הפשוטה אך המהותית: האם אפשר לראות את המשותף לפני שמחפשים את המפריד? האם כשאנחנו מביטים לתוך חלון פתוח, אנחנו מחפשים סימנים שמבדילים או רגעים שמאחדים.
המיצב הוא מודל של חזית בניין שנבנה ע"י ברק ציפורי, נגר-אמן, המורכב מאלמנטים מקומיים, יהודים וערבים, שיחד יוצרים בית משותף. הבניין משלב עיצוב ישראלי רב תרבותי, קשתות ועיטורים לצד אבן חשופה, ממש כמו הרחובות שבהם אנו חיים.
יש בבניין 42 חלונות, בכל חלון צילום של דירה: 21 דירות של ערבים, 21 דירות של יהודים, שלכאורה מתגוררים בו יחד. בקומת הקרקע יש שתי חנויות ספרים, ערבית ויהודית.
במקום עוד סיסמה פוליטית, אני בונה בניין עם חלונות, עיניים שמביטות החוצה ובתקווה גם פנימה. מבט מבחוץ על פנים שלא תמיד נראה, על מרחבים פרטיים שהופכים לתמונה קולקטיבית של חיים ביחד.
פתיחת תערוכה: 30.6 בשעה 18:00
התערוכה תוצג לכל אורך חודש יולי
צילומי הדירות והחנויות: נתן כספי
בניית מודל הבניין: ברק ציפורי
הדפסת הצילומים: אופק צילומי אויר
תרגום הטקסטים לערבית: נאדר אבו תאמר
תומכים:
מר יואל קרסו
מר אליאס טאנוס
תודות:
פרופ' פייסל עזאיזה
פרופ' יוסי יונה
ד"ר אלון ליאל
עו"ד חנאן אלסאנע
תודה לכל בעלי הדירות והחנויות שאפשרו לי לצלם בבתיהם וליצור את המיצב בית משותף.
תודה מיוחדת למר יגאל עזרתי, מנכ"ל תיאטרון יפו, על סיועו הרב בשלבי הפקת בית משותף ועל הצגתו בתיאטרון יפו.
נתן כספי, צלם-אמן. הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות. מתמחה בצילום פורטרטים, בעיקר של אנשים מבוגרים. זכה במקום שני בתערוכת הצילום עדות מקומית בשנת 2019 בקטגוריה תרבות ואורבניזם על סדרת הפורטרטים רותי.
פרסם 2 ספרי צילום: שבעים, שמונים, תשעים בשנת 2022. מהמקום שבו אני עומד: פורטרטים בשנת 2023.
בעברו: מפיק ובמאי טלוויזיה וקולנוע. בשנים 1990-2002: מנהל המחלקה הדוקומנטרית בערוץ 1 (ז"ל). הפיק עשרות רבות של סרטים וסדרות תעודה בארץ ובעולם, רבים מהם זוכי פרסים.
שני מחדלים בולטים וקשים במיוחד אירעו בישראל בשנות קיומה: הראשון, הפתעת מלחמת יום הכיפורים, בתאריך 6 באוקטובר 1973. השני, הפתעת התקיפה של חמאס בעוטף עזה בתאריך 7 באוקטובר 2023.
אירועים אלה תרמו ואף הוסיפו לניתוק ולחוסר האמון השורר ממילא בין היהודים לבין הערבים אזרחי מדינת ישראל, שלא לדבר על חיים ביחד, על חיים משותפים של יהודים וערבים.
אני צלם. שנים שאני מצלם פנים – פנים של אנשים, פנים של מקום, פנים של זמן.
ב-7 באוקטובר התמונה נשברה לי בפנים. משהו גדול השתנה, לא רק במדינה אלא גם בי. כשניסיתי לאחות את השבר – לא במילים אלא בעדשת המצלמה – הבנתי שהאובדן הכואב ביותר הוא הרחקת האפשרות לחיים משותפים. ושאלתי את עצמי: מה אני, כאמן, יכול לעשות כדי לנסות ולבנות משהו שיאפשר ראיה אחרת, שכן לפי השקפתי ואמונתי, חיים משותפים הם מחוייבי המציאות במדינה שגרים בה שני לאומים.
כך נולד המיצב בית משותף, מתוך השאלה הפשוטה אך המהותית: האם אפשר לראות את המשותף לפני שמחפשים את המפריד? האם כשאנחנו מביטים לתוך חלון פתוח, אנחנו מחפשים סימנים שמבדילים או רגעים שמאחדים.
ברק ציפורי, נגר ואמן, בנה עבורי מודל של בניין המורכב מאלמנטים מקומיים, יהודים וערבים, שיחד יוצרים בית משותף. הבניין, שנבנה בעבודת יד עדינה של ברק ציפורי, משלב עיצוב ישראלי רב תרבותי, קשתות ועיטורים לצד אבן חשופה, ממש כמו הרחובות שבהם אנו חיים.
יש בבניין 42 דירות, 21 דירות של ערבים, 21 דירות של יהודים, שלכאורה מתגוררים בו יחד. בקומת הקרקע יש שתי חנויות ספרים, ערבית ויהודית. המספר אינו מקרי: שתי החנויות מסמלות את שני המחדלים (6 באוקטובר ו-7 באוקטובר). כשמספרים אלה מוכפלים זה בזה, מתקבל מספר הדירות בבית המשותף: 42.
במקום עוד סיסמה פוליטית, אני בונה בניין עם חלונות, עיניים שמביטות החוצה ובתקווה גם פנימה. מבט מבחוץ על פנים שלא תמיד נראה, על מרחבים פרטיים שהופכים לתמונה קולקטיבית.
לא תמצאו בבית זה תוויות. לא ציינתי באילו מהדירות גרים ערבים ובאילו יהודים, וכפי שניתן לראות, לא תמיד ההבחנה ברורה. הצופה יוכל להתבונן ולתהות האם ניתן לזהות, האם יש הבדלים בולטים, האם, בעצם, זה משנה.
מטרת המיצב אינה רק אסתטית – אלא אתית, להאיר אפשרות של חיים משותפים. לומר בקול אמנותי: אפשר גם אחרת, אפשר לשכון ביחד. לא רק בבניין אלא גם במדינה. ההשפעה התרבותית ההדדית בין שני הלאומים הולכת וגדלה, שתי התרבויות הולכות וקרבות זו לזו. למרות החשש, למרות הפצע, למרות ההיסטוריה, יש עוד תקווה. בית משותף מבקש להזמין את הצופה פנימה, אל תוך החלון, אל תוך הלב.
ונראה שאכן אפשר לראות כבר ניצני שינוי: בשנת 1984 (עבדתי אז בערוץ 1 ז"ל), עשיתי כתבה על סיפורה של אישה ערביה מנצרת ששכרה דירה בנצרת עילית. הדיירים בבניין הקימו מעין חומה אנושית שחסמה בפניה את הכניסה לבניין. רק בעזרת המשטרה הצליחה האישה להיכנס לדירה ששכרה (הכתבה תוקרן לצד המיצב). נוף הגליל (לשעבר נצרת עילית) היא היום עיר מעורבת. חלק גדול משכבת האוכלוסיה המשכילה שגרה בה הם ערבים, תושבי נצרת לשעבר, שחיים בדו קיום עם תושביה היהודים של העיר.
אחת הדירות שצילמתי למיצב זה ונשקפת מחלון הבניין היא דירה שנבנתה ועוצבה ע"י יהודים. כשהם עזבו את הדירה, היא נקנתה ע"י ערבים שגרים בה היום, בלא שנעשה על ידם שינוי משמעותי בעיצובה.
בית משותף הוא לא פתרון – הוא שאלה פתוחה.
הוא לא מבקש לשנות את המציאות, אלא לשקף אותה באור אחר.
הוא תזכורת שדלתות יכולות להיפתח.
הוא הוכחה שהקרוב לפעמים קרוב יותר משנדמה.