מחזה על פי ׳מכתב לאב׳ ו׳המטמורפוזיס׳ לקפקא
במכתב שכתב לאביו, איש עסקים מצליח, פראנץ מתחנן לקבל את ברכתו לדרך שבחר, להיות סופר.
לא רק שתחינתו לא מתקבלת, האב בז לבחירתו. משטר האימים של האב תחתיו גדל פראנץ, היה רצוף במילות גנאי. אחת מהן שהוטחו בו הייתה 'שרץ!' בתגובה, כותב פארנץ קפקא את הסיפור ׳מטמורפוזיס׳.
כל מילה נוספת תהווה ספוילר…
בימוי ועיבוד – יוסי יזרעאלי
(על פי ׳מכתב לאב׳ ו׳המטמורפוזיס׳ – פראנץ קפקא)
בימוי ועיבוד – יוסי יזרעאלי
שחקנים – אייל נחמיאס, אנטולי שנפלד, עדי בר
מוזיקה מקורית – תומר יזרעאלי
קונספט תאורה ואביזרים – נעמי מרברג
ע. במאי ומנהל הצגה – גיא ישראלי
צלמת – שרון גרף
פרופ' אריה נדלר
יוסי שלום,
מבקש להודות לך על ״מכתב לאבי״ שעלה אתמול בקאמרי. אשתף אותך בכמה מהמחשבות שהמחזה העלה אצלי.
ראשית, הבחירה שעשית לייצג את האווירה הרגשית שבמכתבו של פרנץ קפקא לאביו באמצעות ״הגלגול״ עשתה את המחזה לחד, חכם ונוגע.
אפשר היה להציג את הפנים האחרות שבמכתב לאב. אפשר היה להביט על הדינמיקות המשפחתיות, על יחסי פרנץ ואחיותיו, דמויות האב והאם, היהדות, ועוד. אבל אתה בחרת להמחיז את תמצית הכאב שביחסי פרנץ קפקא עם אביו והאופן שבו הכאב הזה עיצב את המבוגר שהיה לסופר.
הכאב הזה הוא, לעניות דעתי, לב יצירתו של קפקא. הפחד מהכוחות הנעלמים, שאין גבול לשרירות ליבם והתעמרותם הוא יסוד היצירות הגדולות של קפקא. הכאב הזה מוצא את הביטוי המוחשי והמיידי ב״גלגול״, והחיבור שבינו לבין המכתב לאב היטיב לומר כיצד המבוגר נושא בתוכו את השרץ שהטביע בו אביו בימי ילדותו ונערותו.
היחסים שבין השרץ המתפתל בכאב על הבמה באזור תחום בריבוע של נייר דבק לבין האיש קפקא, שבתחילה נמצא מחוץ לתחום כאבו של השרץ, היו עבורי ביטוי מזוקק של הקשר שבין סיוטי ילדות של האב המרוחק, והמבוגר שקפקא הפך להיות. יותר מאוחר, מחיקת הגבול שבין השניים ואחיזת האיש את השרץ בחיבוק מנחם מספרת את סיפור ההפנמה של השרץ לנפשו של קפקא, ואולי כך מופנמים השרצים לנפש כולנו.
שוב תודה על יצירה חשובה, וערב מעורר רגש ומחשבה.
חנה שקולניקוב
שלום יוסי,
הלכתי אמש עם אחי, דוד ברגמן (זוכר אותו?) לראות את "קפקא". תודה על ההצגה המופלאה שראינו!
הכנסת "המטמורפוזה" לקונטקסט של "המכתב לאבי" היה הברקה! אהבתי מאד את המשחק, במיוחד זה של השחקן ששיחק את המקק!
יחד עם זאת, אני חושבת שחבל שלא המשכת עם התכנים של הנובלה: זה הרגיש כאילו הפסקת באמצע. אני מקווה מאד שתמשיך לפתח את ההצגה המעניינת הזאת, שנוגעת בכל אחד ואחד מאתנו באופן אישי!
תודה רבה על החוויה המרגשת!
חנה
פרופ' גד קינר
יוסי יקירי,
ברכות להצגה! מבצע מעניין ביותר. אהבתי את השירוג הדרמטורגי בין "מכתבים לאבא" וה"מטאמורפוזיס" (אגב, דווקא התרגום העברי הישן "הגלגול" הוא התרגום המדויק ל Die Wandlung בגרמנית), וכן את הסימביוזה והמתח הבו-זמניים בין קפקא\השרץ לשרץ/קפקא. החיבוק הכפול — פעם קפקא מחבק את השרץ ופעם להפך — הזכיר לי מאוד,ובשמחה, את הפוסטר המפורסם של קוקושקה ל"רוצח תקוות הנשים".
יישר כוח.
ד"ר אלדד שידלובסקי
הי יוסי,
הצגה חזקה מאוד. אכתוב עליה בימים הקרובים.
תודה
בתיה ברק
ההצגה קפקא מרתקת. מהפנטת. קצרה ונוקבת. תודה
מחזה על פי ׳מכתב לאב׳ ו׳המטמורפוזיס׳ לקפקא
במכתב שכתב לאביו, איש עסקים מצליח, פראנץ מתחנן לקבל את ברכתו לדרך שבחר, להיות סופר.
לא רק שתחינתו לא מתקבלת, האב בז לבחירתו. משטר האימים של האב תחתיו גדל פראנץ, היה רצוף במילות גנאי. אחת מהן שהוטחו בו הייתה 'שרץ!' בתגובה, כותב פארנץ קפקא את הסיפור ׳מטמורפוזיס׳.
כל מילה נוספת תהווה ספוילר…
בימוי ועיבוד – יוסי יזרעאלי
(על פי ׳מכתב לאב׳ ו׳המטמורפוזיס׳ – פראנץ קפקא)
בימוי ועיבוד – יוסי יזרעאלי
שחקנים – אייל נחמיאס, אנטולי שנפלד, עדי בר
מוזיקה מקורית – תומר יזרעאלי
קונספט תאורה ואביזרים – נעמי מרברג
ע. במאי ומנהל הצגה – גיא ישראלי
צלמת – שרון גרף
פרופ' אריה נדלר
יוסי שלום,
מבקש להודות לך על ״מכתב לאבי״ שעלה אתמול בקאמרי. אשתף אותך בכמה מהמחשבות שהמחזה העלה אצלי.
ראשית, הבחירה שעשית לייצג את האווירה הרגשית שבמכתבו של פרנץ קפקא לאביו באמצעות ״הגלגול״ עשתה את המחזה לחד, חכם ונוגע.
אפשר היה להציג את הפנים האחרות שבמכתב לאב. אפשר היה להביט על הדינמיקות המשפחתיות, על יחסי פרנץ ואחיותיו, דמויות האב והאם, היהדות, ועוד. אבל אתה בחרת להמחיז את תמצית הכאב שביחסי פרנץ קפקא עם אביו והאופן שבו הכאב הזה עיצב את המבוגר שהיה לסופר.
הכאב הזה הוא, לעניות דעתי, לב יצירתו של קפקא. הפחד מהכוחות הנעלמים, שאין גבול לשרירות ליבם והתעמרותם הוא יסוד היצירות הגדולות של קפקא. הכאב הזה מוצא את הביטוי המוחשי והמיידי ב״גלגול״, והחיבור שבינו לבין המכתב לאב היטיב לומר כיצד המבוגר נושא בתוכו את השרץ שהטביע בו אביו בימי ילדותו ונערותו.
היחסים שבין השרץ המתפתל בכאב על הבמה באזור תחום בריבוע של נייר דבק לבין האיש קפקא, שבתחילה נמצא מחוץ לתחום כאבו של השרץ, היו עבורי ביטוי מזוקק של הקשר שבין סיוטי ילדות של האב המרוחק, והמבוגר שקפקא הפך להיות. יותר מאוחר, מחיקת הגבול שבין השניים ואחיזת האיש את השרץ בחיבוק מנחם מספרת את סיפור ההפנמה של השרץ לנפשו של קפקא, ואולי כך מופנמים השרצים לנפש כולנו.
שוב תודה על יצירה חשובה, וערב מעורר רגש ומחשבה.
חנה שקולניקוב
שלום יוסי,
הלכתי אמש עם אחי, דוד ברגמן (זוכר אותו?) לראות את "קפקא". תודה על ההצגה המופלאה שראינו!
הכנסת "המטמורפוזה" לקונטקסט של "המכתב לאבי" היה הברקה! אהבתי מאד את המשחק, במיוחד זה של השחקן ששיחק את המקק!
יחד עם זאת, אני חושבת שחבל שלא המשכת עם התכנים של הנובלה: זה הרגיש כאילו הפסקת באמצע. אני מקווה מאד שתמשיך לפתח את ההצגה המעניינת הזאת, שנוגעת בכל אחד ואחד מאתנו באופן אישי!
תודה רבה על החוויה המרגשת!
חנה
פרופ' גד קינר
יוסי יקירי,
ברכות להצגה! מבצע מעניין ביותר. אהבתי את השירוג הדרמטורגי בין "מכתבים לאבא" וה"מטאמורפוזיס" (אגב, דווקא התרגום העברי הישן "הגלגול" הוא התרגום המדויק ל Die Wandlung בגרמנית), וכן את הסימביוזה והמתח הבו-זמניים בין קפקא\השרץ לשרץ/קפקא. החיבוק הכפול — פעם קפקא מחבק את השרץ ופעם להפך — הזכיר לי מאוד,ובשמחה, את הפוסטר המפורסם של קוקושקה ל"רוצח תקוות הנשים".
יישר כוח.
ד"ר אלדד שידלובסקי
הי יוסי,
הצגה חזקה מאוד. אכתוב עליה בימים הקרובים.
תודה
בתיה ברק
ההצגה קפקא מרתקת. מהפנטת. קצרה ונוקבת. תודה
