עיבוד חדש למחזה הקלאסי של לנין אלרמלי
קומדיה מצרית משעשעת על צעיר המתאשפז בעת מלחמת ששת הימים ב-1967, ומשתחרר לאחר כ-25 שנה. העולם שהוא נתקל בו לאחר שובו לביתו, שונה מאוד מהעולם שאותו עזב, והוא מעדיף להמשיך ולחיות בעבר, כשהוא גורר איתו את בני משפחתו. המחזה מעמת את מצרַיִם של שנות ה-60 עם מצרַיִם של שנות ה-90, ומהווה הזדמנות לקהל הישראלי להשקיף מנקודות מבט מצריות על אירועים משותפים בהיסטוריה של שני העמים.
המוזיקה להצגה עוצבה מתוך השירים של שנות ה- 60 במצרים וע"פ הצרכים הדרמטיים. קטעי חלום והזיה בשילוב מעברים מוזיקליים המודעים לעובדה שאנחנו בתיאטרון. נקודת המבט של סעדון כללה מוטיבים פטריוטים לצד מוטיבים רומנטיים. הקטעים שנבחרו הולחנו ע"י המוזיקאים המצריים הנודעים מוחמד עבדל אל וואהב וכמאל אל טאוויל (עלא אבו-עמרה)
ההצגה בערבית, כתוביות בעברית
ההיסטוריה המצרית בעולם המחזה
1952 – "מהפכת הקצינים החופשיים" ("מהפכת יולי") – מרד והפיכה צבאית שמטרתה להפיל את המשטר ולסלק את ההשפעה הבריטית
1954 – גמאל עבד אלנאצר מתמנה לנשיא מצרים ומוביל מספר מהלכים : לאומנות ערבית סוציאליסטית והקמת "הרפובליקה הערבית המאוחדת" שאיחדה בתחילה את סוריה ומצרים
1967 – מלחמת ששת הימים. מצרים סופגת תבוסה מידי ישראל
1970 – גמאל עבד אלנאצר מת, וסגנו אנואר סאדאת מתמנה לנשיא מצרים
1973 – מלחמת אוקטובר ("מלחמת יום כיפור") – מצרים יוזמת עם סוריה את התקפת הפתע על ישראל ומחזירה לעצמה את כבודה
1978 – סאדאת חותם על הסכם שלום עם ישראל
1981 – סאדאת נרצח וחסני מובארכ מתמנה לנשיא מצרים
2011 – מהפכה במצרים והדחת מובארכ והשאר ידוע
ההמנון המצרי הישן
ואללה זמאן יא סילאחי (באמת עבר זמן, הו נשקי)
אישתאתילק פי קיפאחי (כמה ייחלתי לך במאבקי)
אונטו וואול אנא סאחי (דבר ותגיד כי הנך מוכן)
יא חרבי ואללה זמאן (הו מלחמתי, ציפיתי לך מזמן)
מחזה: לנין אלרמלי
תרגום: גבריאל רוזנבאום ואברהם חכים
עיבוד ובימוי: יגאל עזרתי
עריכת מוזיקה: עלא אבו עמרה
עיצוב במה: זוהר אלמליח ונופר דרזנר
עיצוב תלבושות: זוהר אלמליח
עיצוב תאורה: חני ורדי, רועי דביר
דמויות ושחקנים:
האם: חאולה חאג'-דיבסי
הגרס, בנה: קרלוס גרזוזי
זינהום, איש בעל עמדה: ר'סאן אשקר
וופאא, אישתו, חברתו לשעבר של סעדון: ראודה סלימאן
ג'יהאד, בנם של זינהום ווופאא: דיאא מוגרבי
סעדון, בנה של האם ואחיו של הגרס: ג'ורג' אסקנדר
בהגת, קצין חוקר: דיאא מוגרבי
הועלה לראשונה בגרסה עברית ב 2015 בשיתוף בי"ס לאמנויות הבמה, מכללת סמינר הקיבוצים
תודות: פרופ' גבי רוזנבאום, עאדן ראבוס, פאטמה חטיב, נמרוד צין
רועי שלומי:
לאחר שנה בה עולם התרבות והתיאטרון בפרט עצר מלכת, המסכים שוב עלו לאחרונה והתחלנו לאסוף את השברים שלנו ולצרוך תרבות, שהיא מצרך בסיסי וחיוני ולא מותרות (אבל זה עניין לפוסט אחר…). אז עם תו ירוק ומסכה שחורה כמובן הוזמנתי ע"י הנהלת התיאטרון הערבי-עברי ביפו לצפות בשבוע שעבר בהצגה "סעדון אלמג'נון", קומדיה מצרית מוכרת שנכתבה בשנת 1995 בידי המחזאי המצרי לינין אלרמלי (لينين الرّمليّ – מאוד מעניין שקוראים לו לנין, אבל גם זה עניין לפוסט אחר… הסיפור המלא כתוב בתוכנייה של ההצגה, המחולקת בתיאטרון יפו). המחזה נכתב על רקע האירועים ההיסטוריים שאירעו במצרים באותן השנים, אשר נשזרו בידי המחזאי למעין "קומדיה של טעויות" מצחיקה, מרגשת, אנושית ואותנטית. העיבוד הבימתי בישראל (יפו, 2021) בבימוי של יגאל עזרתי מוצג במלואו בערבית מדוברת מצרית, המלווה בתרגום (כתוביות) לעברית.
ממליץ מאוד לצפות בהצגה "סעדון אלמג'נון", הפותחת צוהר להיכרות מחודשת עם האירועים שכולנו מדקלמים – מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, הסכם השלום בין ישראל למצרים ועוד. הסיפור האישי של סעדון מאפשר לצופה הישראלי המיומן להבין לעומק הלך רוח קולקטיבי רחב במצרים של אותם הימים, במשקפיים "אחרים" המגוללים את הנרטיבים מנקודת מבט מקומית אותנטית. מעבר לכך, השפה המצרית כיפית וקלילה, הבדיחות וה"גֶגים" מעולים, הבחירות האומנותיות מינימליסטיות ומעניינות (שימוש נפלא בקטעי וידאו ושמע אותנטיים וכן קטעי שירה וריקוד) והשחקנים מצוינים. משבח בעיקר את חברתי, השחקנית ראודה סולימאן (روضة سليمان) על הדמות הססגונית בהצגה ועל הביצוע המרשים והתזזיתי.
על לנִין אַלרַמְלִי ומחזהו סַעְדון המשוגע – פרופ' גבריאל מ' רוזנבאום
לֶנִין אַלרַמְלִי נולד ב-1945 ונפטר ב 2020 בקהיר, שבה חי ועבד. אביו הסוציאליסט ואמו הקומוניסטית החליטו לקרוא לו בשם לֶנִין, שבמשך שנים גרם לו מבוכה רבה. אַלרַמְלִי כותב ספרות מגיל צעיר. הוא סיים את המכון הגבוה לאמנויות הבמה בקהיר, החל לכתוב מחזות ותוך זמן קצר הפך להיות מחזאי מצליח ומבוקש, ולמחזאי המצרי היחיד המתפרנס מכתיבה בלבד. רוב מחזותיו של אלרמלי הם קומדיות חברתיות וסטיריות שלעתים קרובות תוקפות כשלים חברתיים וחולשות אנושיות. כתיבתו של אלרמלי גורמת לקהל לצחוק ולחשוב בעת ובעונה אחת, והפכה אותו למחזאי המצרי המצליח ביותר בימינו. אלרמלי כתב גם מחזות אבסורד ואוונגרד, סַטירות וטורים בעניינים שונים בעיתונות המצרית וכן תסריטי קולנוע, שכמה מהם הפכו להיות הסרטים המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע המצרי.
דבר המחזאי לנין אלרמלי
מאז שהגעתי לגיל שבע עשרה לפחות, נהגתי לעקוב אחרי העיתונים והשבועונים של תקופת שנות השישים, ולקרוא ולעקוב אחרי נאומי המנהיג גמאל עבד אלנאצר. בבית הספר למדתי כמה מנאומים אלה, ניקדתי אותם על פי כללי הדקדוק הערבי, ציינתי את תכונותיהם הרטוריות, שיבצתי בחיבּורֵי בית הספר את ההישגים המפוארים של המהפכה, למדתי בעל פה חלקים של האמנה הלאומית, בערבית ובאנגלית. כמו כן קראתי וצפיתי ברוב המחזות של שנות השישים, למדתי בעל פה את כל שירי המהפכה ואהבתי – ואני עדיין – אוהב אותם. דִקלמתי אותם בבית הספר, ברחוב ובחדר האמבטיה, ושרתי אותם עם אהובתי כאשר טיילנו לנו לבדנו.
לא הייתי נאצריסט, ולא האמנתי לכל הגל העצום הזה של דיבורים, קולות ותמונות. הדבר היחיד שהאמנתי בו הוא שאנחנו ננצח בקרָב שהחל ב-5 ביוני 1967. ב-9 ביוני הקשבתי לנאום ההתפטרות של נאצר אחרי התבוסה, ולפני שהנאום הסתיים, הייתי ברחוב כשאני מריע עִם ההמונים שדרשו את חזרתו. ואילו ההיסטוריה הייתה חוזרת, הייתי חוזר שוב.
אני כותב את ההקדמה הזאת כדי שאף אחד לא יבקש ממני לפנות שוב למסמכים ולספרות של המהפכה, או ינסה להפנות את תשומת ליבי לכמה פרטים מתוכם שאותם החמצתי. לצופה, יש כל הזכות לסווג את המחזה שלי כריאקציונרי או כמתקדם, או אפילו כקומי נחות, אבל מה שאני מבקש – זה שלא יהיו כאלה שיסווגו את המחזה שלי כפוליטי. שכּן הנאצריזם, גם אם התייחס לדעה הפרטית כאל דבר מגונה, אל הפעילות הפוליטית הוא התייחס כאל פשע, ודרש מהעצורים הפוליטיים התחייבות ואישור שלא יעסקו בה.
ואני בן התקופה הזאת, והייתי נאמן לה ולמשטר, אבל לא היה לי או לאדם כלשהו מהדור שלי שבו נתקלתי, ללא יוצא מהכלל, כרטיס בוחר. ואם לא הלכתי אחרי המנהיג נאצר והשיטה, הרֵי יש לסלוח לי על שאני לא הולך אחרי מישהו אחר. ולמרות חלוף השנים, אני עדיין אוסר זאת על עצמי ומקפיד להישמר מכך. ובכן, זהו מחזה. לא יותר, ולא פחות. ושתנוח בשלום נשמתו של המנהיג על משכבה באשר היא. (לנין אלרמלי)
עיבוד חדש למחזה הקלאסי של לנין אלרמלי
קומדיה מצרית משעשעת על צעיר המתאשפז בעת מלחמת ששת הימים ב-1967, ומשתחרר לאחר כ-25 שנה. העולם שהוא נתקל בו לאחר שובו לביתו, שונה מאוד מהעולם שאותו עזב, והוא מעדיף להמשיך ולחיות בעבר, כשהוא גורר איתו את בני משפחתו. המחזה מעמת את מצרַיִם של שנות ה-60 עם מצרַיִם של שנות ה-90, ומהווה הזדמנות לקהל הישראלי להשקיף מנקודות מבט מצריות על אירועים משותפים בהיסטוריה של שני העמים.
המוזיקה להצגה עוצבה מתוך השירים של שנות ה- 60 במצרים וע"פ הצרכים הדרמטיים. קטעי חלום והזיה בשילוב מעברים מוזיקליים המודעים לעובדה שאנחנו בתיאטרון. נקודת המבט של סעדון כללה מוטיבים פטריוטים לצד מוטיבים רומנטיים. הקטעים שנבחרו הולחנו ע"י המוזיקאים המצריים הנודעים מוחמד עבדל אל וואהב וכמאל אל טאוויל (עלא אבו-עמרה)
ההצגה בערבית, כתוביות בעברית
ההיסטוריה המצרית בעולם המחזה
1952 – "מהפכת הקצינים החופשיים" ("מהפכת יולי") – מרד והפיכה צבאית שמטרתה להפיל את המשטר ולסלק את ההשפעה הבריטית
1954 – גמאל עבד אלנאצר מתמנה לנשיא מצרים ומוביל מספר מהלכים : לאומנות ערבית סוציאליסטית והקמת "הרפובליקה הערבית המאוחדת" שאיחדה בתחילה את סוריה ומצרים
1967 – מלחמת ששת הימים. מצרים סופגת תבוסה מידי ישראל
1970 – גמאל עבד אלנאצר מת, וסגנו אנואר סאדאת מתמנה לנשיא מצרים
1973 – מלחמת אוקטובר ("מלחמת יום כיפור") – מצרים יוזמת עם סוריה את התקפת הפתע על ישראל ומחזירה לעצמה את כבודה
1978 – סאדאת חותם על הסכם שלום עם ישראל
1981 – סאדאת נרצח וחסני מובארכ מתמנה לנשיא מצרים
2011 – מהפכה במצרים והדחת מובארכ והשאר ידוע
ההמנון המצרי הישן
ואללה זמאן יא סילאחי (באמת עבר זמן, הו נשקי)
אישתאתילק פי קיפאחי (כמה ייחלתי לך במאבקי)
אונטו וואול אנא סאחי (דבר ותגיד כי הנך מוכן)
יא חרבי ואללה זמאן (הו מלחמתי, ציפיתי לך מזמן)
מחזה: לנין אלרמלי
תרגום: גבריאל רוזנבאום ואברהם חכים
עיבוד ובימוי: יגאל עזרתי
עריכת מוזיקה: עלא אבו עמרה
עיצוב במה: זוהר אלמליח ונופר דרזנר
עיצוב תלבושות: זוהר אלמליח
עיצוב תאורה: חני ורדי, רועי דביר
דמויות ושחקנים:
האם: חאולה חאג'-דיבסי
הגרס, בנה: קרלוס גרזוזי
זינהום, איש בעל עמדה: ר'סאן אשקר
וופאא, אישתו, חברתו לשעבר של סעדון: ראודה סלימאן
ג'יהאד, בנם של זינהום ווופאא: דיאא מוגרבי
סעדון, בנה של האם ואחיו של הגרס: ג'ורג' אסקנדר
בהגת, קצין חוקר: דיאא מוגרבי
הועלה לראשונה בגרסה עברית ב 2015 בשיתוף בי"ס לאמנויות הבמה, מכללת סמינר הקיבוצים
תודות: פרופ' גבי רוזנבאום, עאדן ראבוס, פאטמה חטיב, נמרוד צין
רועי שלומי:
לאחר שנה בה עולם התרבות והתיאטרון בפרט עצר מלכת, המסכים שוב עלו לאחרונה והתחלנו לאסוף את השברים שלנו ולצרוך תרבות, שהיא מצרך בסיסי וחיוני ולא מותרות (אבל זה עניין לפוסט אחר…). אז עם תו ירוק ומסכה שחורה כמובן הוזמנתי ע"י הנהלת התיאטרון הערבי-עברי ביפו לצפות בשבוע שעבר בהצגה "סעדון אלמג'נון", קומדיה מצרית מוכרת שנכתבה בשנת 1995 בידי המחזאי המצרי לינין אלרמלי (لينين الرّمليّ – מאוד מעניין שקוראים לו לנין, אבל גם זה עניין לפוסט אחר… הסיפור המלא כתוב בתוכנייה של ההצגה, המחולקת בתיאטרון יפו). המחזה נכתב על רקע האירועים ההיסטוריים שאירעו במצרים באותן השנים, אשר נשזרו בידי המחזאי למעין "קומדיה של טעויות" מצחיקה, מרגשת, אנושית ואותנטית. העיבוד הבימתי בישראל (יפו, 2021) בבימוי של יגאל עזרתי מוצג במלואו בערבית מדוברת מצרית, המלווה בתרגום (כתוביות) לעברית.
ממליץ מאוד לצפות בהצגה "סעדון אלמג'נון", הפותחת צוהר להיכרות מחודשת עם האירועים שכולנו מדקלמים – מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, הסכם השלום בין ישראל למצרים ועוד. הסיפור האישי של סעדון מאפשר לצופה הישראלי המיומן להבין לעומק הלך רוח קולקטיבי רחב במצרים של אותם הימים, במשקפיים "אחרים" המגוללים את הנרטיבים מנקודת מבט מקומית אותנטית. מעבר לכך, השפה המצרית כיפית וקלילה, הבדיחות וה"גֶגים" מעולים, הבחירות האומנותיות מינימליסטיות ומעניינות (שימוש נפלא בקטעי וידאו ושמע אותנטיים וכן קטעי שירה וריקוד) והשחקנים מצוינים. משבח בעיקר את חברתי, השחקנית ראודה סולימאן (روضة سليمان) על הדמות הססגונית בהצגה ועל הביצוע המרשים והתזזיתי.
על לנִין אַלרַמְלִי ומחזהו סַעְדון המשוגע – פרופ' גבריאל מ' רוזנבאום
לֶנִין אַלרַמְלִי נולד ב-1945 ונפטר ב 2020 בקהיר, שבה חי ועבד. אביו הסוציאליסט ואמו הקומוניסטית החליטו לקרוא לו בשם לֶנִין, שבמשך שנים גרם לו מבוכה רבה. אַלרַמְלִי כותב ספרות מגיל צעיר. הוא סיים את המכון הגבוה לאמנויות הבמה בקהיר, החל לכתוב מחזות ותוך זמן קצר הפך להיות מחזאי מצליח ומבוקש, ולמחזאי המצרי היחיד המתפרנס מכתיבה בלבד. רוב מחזותיו של אלרמלי הם קומדיות חברתיות וסטיריות שלעתים קרובות תוקפות כשלים חברתיים וחולשות אנושיות. כתיבתו של אלרמלי גורמת לקהל לצחוק ולחשוב בעת ובעונה אחת, והפכה אותו למחזאי המצרי המצליח ביותר בימינו. אלרמלי כתב גם מחזות אבסורד ואוונגרד, סַטירות וטורים בעניינים שונים בעיתונות המצרית וכן תסריטי קולנוע, שכמה מהם הפכו להיות הסרטים המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע המצרי.
דבר המחזאי לנין אלרמלי
מאז שהגעתי לגיל שבע עשרה לפחות, נהגתי לעקוב אחרי העיתונים והשבועונים של תקופת שנות השישים, ולקרוא ולעקוב אחרי נאומי המנהיג גמאל עבד אלנאצר. בבית הספר למדתי כמה מנאומים אלה, ניקדתי אותם על פי כללי הדקדוק הערבי, ציינתי את תכונותיהם הרטוריות, שיבצתי בחיבּורֵי בית הספר את ההישגים המפוארים של המהפכה, למדתי בעל פה חלקים של האמנה הלאומית, בערבית ובאנגלית. כמו כן קראתי וצפיתי ברוב המחזות של שנות השישים, למדתי בעל פה את כל שירי המהפכה ואהבתי – ואני עדיין – אוהב אותם. דִקלמתי אותם בבית הספר, ברחוב ובחדר האמבטיה, ושרתי אותם עם אהובתי כאשר טיילנו לנו לבדנו.
לא הייתי נאצריסט, ולא האמנתי לכל הגל העצום הזה של דיבורים, קולות ותמונות. הדבר היחיד שהאמנתי בו הוא שאנחנו ננצח בקרָב שהחל ב-5 ביוני 1967. ב-9 ביוני הקשבתי לנאום ההתפטרות של נאצר אחרי התבוסה, ולפני שהנאום הסתיים, הייתי ברחוב כשאני מריע עִם ההמונים שדרשו את חזרתו. ואילו ההיסטוריה הייתה חוזרת, הייתי חוזר שוב.
אני כותב את ההקדמה הזאת כדי שאף אחד לא יבקש ממני לפנות שוב למסמכים ולספרות של המהפכה, או ינסה להפנות את תשומת ליבי לכמה פרטים מתוכם שאותם החמצתי. לצופה, יש כל הזכות לסווג את המחזה שלי כריאקציונרי או כמתקדם, או אפילו כקומי נחות, אבל מה שאני מבקש – זה שלא יהיו כאלה שיסווגו את המחזה שלי כפוליטי. שכּן הנאצריזם, גם אם התייחס לדעה הפרטית כאל דבר מגונה, אל הפעילות הפוליטית הוא התייחס כאל פשע, ודרש מהעצורים הפוליטיים התחייבות ואישור שלא יעסקו בה.
ואני בן התקופה הזאת, והייתי נאמן לה ולמשטר, אבל לא היה לי או לאדם כלשהו מהדור שלי שבו נתקלתי, ללא יוצא מהכלל, כרטיס בוחר. ואם לא הלכתי אחרי המנהיג נאצר והשיטה, הרֵי יש לסלוח לי על שאני לא הולך אחרי מישהו אחר. ולמרות חלוף השנים, אני עדיין אוסר זאת על עצמי ומקפיד להישמר מכך. ובכן, זהו מחזה. לא יותר, ולא פחות. ושתנוח בשלום נשמתו של המנהיג על משכבה באשר היא. (לנין אלרמלי)
