על פי נובלה של פי. קיי. פייג'
יצירתם של שרון מימון לוי ושמעון לוי
הנובלה ״אלא אם העין תעלה באש״ מתמודדת עם שאלת "הקץ" מנקודת מבטה של אישה בודדה המתעדת ביומן את התקופה האחרונה של הקיום האנושי. הזמן הוא ההווה המתמשך של הכתיבה. החלל, במקור – מערב קנדה, בקרוב בכל העולם, גם אצלנו. העלילה מתנהלת במסלול חד כיווני: מדאגת עתיד קלה עד לביטחון המוחלט בסוף החיים.
במהלך המופע משתנים החלל והזמן בתודעת הדמות המספרת. השתנותם מוצגת כמעבר ליכולת התיאור במושגים מוכרים. "הפנימי והחיצוני חד הם". העלילה הפשוטה מתרחשת בבית עם גינה. הבית יעטה חומר מקציף להגנה מפני החום הגובר והוא גם דימוי לגוף האדם: "אנו אחד, הבית ואני – חלקים של איזה אורגניזם רוטט ורגיש…" – יחסי הכותבת והבית עם הגינה מסמנים יחסי אדם-טבע, האומנם גן עדן אבוד.
אמצעי תקשורת כמו רדיו, דואר ועיתונים, טלפונים ומכוניות, המגשרים בין מרחבים חלל-זמניים, כאן הם מפרידים בין תודעות של בני אדם. והם מתלהטים וקורסים במהלך העלילה. אבל דקסטר הכלב ובּייבּ הכותבת יחד עם האדמה שמנגנת את הצבעים, מתקשרים ביניהם, כי מסר סמוי עובר בין "יודעי הסוד". ביניהם גם סידני פועל המוסך, הנהג בלנטיין והמרואיינת ברדיו רובי הווארד. מעין ברית נוצרת בין יודעי ח"ן, אותם "רעדנים" הרואים צבעים ואורות באינטנסיביות עצומה, שאין להם הסבר מדעי, הדומים לחוויות פסיכודליות ומתוארים במונחים של התגלות רוחנית.
אלא אם העין תעלה באש הוא סיפור של תמורה, של חומר הופך לאור. לקראת הסיום, הצבעים כמעט אינם נעלמים. הם "מעבר לספקטרום", מעבר לאור ולחושך. בסוף מתמזגת התודעה עם העולם הזוהר והרוטט. ההתלהטות המצרפת מדמה את האדמה ליצור חי, כמו "חיית פרא גדולה, חמימה… והארץ כמו ילד קודח." לא רק האדמה, גם המים והאוויר נצרפים באש ובאור, והעולם הוא "תנור המנקה את עצמו".
הטקסט המופלא של פייג' נע-ונד בין דיווח שכלתני, אקולוגי-סביבתי ו"קר" לבין החום וההתעלות של האור, של הצבעים והרטיטות. גרסתנו הבימתית מדגישה את היסוד התיאטרוני העדין והחמקמק המגשר בין הפנס לאובייקט המואר, בין החומר לרגש ולרוח: האור, התאורה; שבהם, בעצם, מתרכז גם הטקסט המקורי. אך מאחר שהצבעים הם מעבר ליכולת התיאור, נתנו למוזיקה של נעם אחדות להשמיע אותם, ומעין רזניק ויאיר סגל מראים רמזי-אור וצבע. יש קצת נחמה ב"סוף". למאמינים, זאת אומרת.
משך ההצגה – כ 50 דקות
יצירתם של שרון מימון לוי ושמעון לוי
עם המלחינה והנגנית נעם אחדות
המעצבת מעין רזניק
ומעצב התאורה יאיר סגל
צילום: דן בן ארי
מתוך הערה של פרופ' גד קינר-קיסינגר 10-02-22
אחרי מספר הצגות במוסדות ממלכתיים משהו, שהחרישו אזניים וניסרו את האוויר בידיהם (תודה שקספיר) כדי להוכיח שהם מי יודע מה רלבנטיים, זה היה תענוג צורף לראות מופע קאמרי, אינטימי, המעיד שלא בחיל ולא בכוח אפשר להיות איכותיים ואקטואליים בה בעת: עבודה מעודנת כמו רקמת בריז' וחרסינת יורקשייר – שרון, את ממש גילוי, באמת, מאז גילוי הנפט בחלץ לא היה עוד גילוי כזה. בשקט, בפשטות כובשת, בגובה העיניים של אדם ממוצע, הצלחת לרתק אותי בטקסט הפיוטי המקסים הזה, המעורר ממש כמיהה לסוף העולם בצבעים זרחניים משכרים… ושמעון, איפה היית, מכיתה ד' ועד היום?… על המוסיקאית הזאת ממש אין מה לדבר – היו רגעים שחשבתי שהיא חוצנית למשמע הצלילים התת-הכרתיים שהיא הפיקה. וגם התפאורה במבנה המשולש, עם מתווה הבית והאישה והכלב המוארים, המכפילים אתכם בקדקוד השני של המשולש. טוב, מה אני חופר? עבודה בלתי רגילה, שאני צופה שתעבור מפה לאוזן, ומנבא לה חיים ארוכים, לפחות עד סוף העולם ועוד יום! שאפו גדול!
מתוך הערות של גב' נירה מוזר 08-02-22
היה יפה* אתמול . תודה. (באמת) שמחתי שבאתי –
*א. כי הטקסט מהמם ורלוונטי ומטריד
*ב. כי הנוכחות הבימתית של שרון הורסת
*ג. כי סוף-סוף הכנסת גם את עצמך לבמה. תודה (מה ההפך מחוצבמה?)
*ד. כי היה יפה לראות שם את שניכם יחד
*ה. כי לא היו הרבה אנשים
על פי נובלה של פי. קיי. פייג'
יצירתם של שרון מימון לוי ושמעון לוי
הנובלה ״אלא אם העין תעלה באש״ מתמודדת עם שאלת "הקץ" מנקודת מבטה של אישה בודדה המתעדת ביומן את התקופה האחרונה של הקיום האנושי. הזמן הוא ההווה המתמשך של הכתיבה. החלל, במקור – מערב קנדה, בקרוב בכל העולם, גם אצלנו. העלילה מתנהלת במסלול חד כיווני: מדאגת עתיד קלה עד לביטחון המוחלט בסוף החיים.
במהלך המופע משתנים החלל והזמן בתודעת הדמות המספרת. השתנותם מוצגת כמעבר ליכולת התיאור במושגים מוכרים. "הפנימי והחיצוני חד הם". העלילה הפשוטה מתרחשת בבית עם גינה. הבית יעטה חומר מקציף להגנה מפני החום הגובר והוא גם דימוי לגוף האדם: "אנו אחד, הבית ואני – חלקים של איזה אורגניזם רוטט ורגיש…" – יחסי הכותבת והבית עם הגינה מסמנים יחסי אדם-טבע, האומנם גן עדן אבוד.
אמצעי תקשורת כמו רדיו, דואר ועיתונים, טלפונים ומכוניות, המגשרים בין מרחבים חלל-זמניים, כאן הם מפרידים בין תודעות של בני אדם. והם מתלהטים וקורסים במהלך העלילה. אבל דקסטר הכלב ובּייבּ הכותבת יחד עם האדמה שמנגנת את הצבעים, מתקשרים ביניהם, כי מסר סמוי עובר בין "יודעי הסוד". ביניהם גם סידני פועל המוסך, הנהג בלנטיין והמרואיינת ברדיו רובי הווארד. מעין ברית נוצרת בין יודעי ח"ן, אותם "רעדנים" הרואים צבעים ואורות באינטנסיביות עצומה, שאין להם הסבר מדעי, הדומים לחוויות פסיכודליות ומתוארים במונחים של התגלות רוחנית.
אלא אם העין תעלה באש הוא סיפור של תמורה, של חומר הופך לאור. לקראת הסיום, הצבעים כמעט אינם נעלמים. הם "מעבר לספקטרום", מעבר לאור ולחושך. בסוף מתמזגת התודעה עם העולם הזוהר והרוטט. ההתלהטות המצרפת מדמה את האדמה ליצור חי, כמו "חיית פרא גדולה, חמימה… והארץ כמו ילד קודח." לא רק האדמה, גם המים והאוויר נצרפים באש ובאור, והעולם הוא "תנור המנקה את עצמו".
הטקסט המופלא של פייג' נע-ונד בין דיווח שכלתני, אקולוגי-סביבתי ו"קר" לבין החום וההתעלות של האור, של הצבעים והרטיטות. גרסתנו הבימתית מדגישה את היסוד התיאטרוני העדין והחמקמק המגשר בין הפנס לאובייקט המואר, בין החומר לרגש ולרוח: האור, התאורה; שבהם, בעצם, מתרכז גם הטקסט המקורי. אך מאחר שהצבעים הם מעבר ליכולת התיאור, נתנו למוזיקה של נעם אחדות להשמיע אותם, ומעין רזניק ויאיר סגל מראים רמזי-אור וצבע. יש קצת נחמה ב"סוף". למאמינים, זאת אומרת.
משך ההצגה – כ 50 דקות
יצירתם של שרון מימון לוי ושמעון לוי
עם המלחינה והנגנית נעם אחדות
המעצבת מעין רזניק
ומעצב התאורה יאיר סגל
צילום: דן בן ארי
מתוך הערה של פרופ' גד קינר-קיסינגר 10-02-22
אחרי מספר הצגות במוסדות ממלכתיים משהו, שהחרישו אזניים וניסרו את האוויר בידיהם (תודה שקספיר) כדי להוכיח שהם מי יודע מה רלבנטיים, זה היה תענוג צורף לראות מופע קאמרי, אינטימי, המעיד שלא בחיל ולא בכוח אפשר להיות איכותיים ואקטואליים בה בעת: עבודה מעודנת כמו רקמת בריז' וחרסינת יורקשייר – שרון, את ממש גילוי, באמת, מאז גילוי הנפט בחלץ לא היה עוד גילוי כזה. בשקט, בפשטות כובשת, בגובה העיניים של אדם ממוצע, הצלחת לרתק אותי בטקסט הפיוטי המקסים הזה, המעורר ממש כמיהה לסוף העולם בצבעים זרחניים משכרים… ושמעון, איפה היית, מכיתה ד' ועד היום?… על המוסיקאית הזאת ממש אין מה לדבר – היו רגעים שחשבתי שהיא חוצנית למשמע הצלילים התת-הכרתיים שהיא הפיקה. וגם התפאורה במבנה המשולש, עם מתווה הבית והאישה והכלב המוארים, המכפילים אתכם בקדקוד השני של המשולש. טוב, מה אני חופר? עבודה בלתי רגילה, שאני צופה שתעבור מפה לאוזן, ומנבא לה חיים ארוכים, לפחות עד סוף העולם ועוד יום! שאפו גדול!
מתוך הערות של גב' נירה מוזר 08-02-22
היה יפה* אתמול . תודה. (באמת) שמחתי שבאתי –
*א. כי הטקסט מהמם ורלוונטי ומטריד
*ב. כי הנוכחות הבימתית של שרון הורסת
*ג. כי סוף-סוף הכנסת גם את עצמך לבמה. תודה (מה ההפך מחוצבמה?)
*ד. כי היה יפה לראות שם את שניכם יחד
*ה. כי לא היו הרבה אנשים
